בשנים האחרונות, נטפליקס גילתה מקור חדש לעושר בלתי ידוע - מיני סדרה דוקומנטרית. אם קודם לכן פורמט לא אמנותי כזה היה קשור למשהו משעמם או מלמד (למעט חריגים נדירים), כיום שירותי סטרימינג מבדרים אנשים בדיוק דרך פריזמה של האמת המקושטת. פרויקטים כמו Tiger King: Murder, Chaos and Madness, Making a Killer ו-The Last Dance הפכו פופולריים להפליא ואפשרו לנטפליקס להגדיל עוד יותר את המנויים שלה. בשנת 2020, השירות הוציא הרבה סדרות כאלה, ו "תקליט" - אחד מהם. זהו עוד מבט חדש על ההיסטוריה של משחקי וידאו. אבל האם היוצרים הצליחו ליצור סיפורים מעניינים ששמענו יותר מפעם אחת?
הדבר הראשון שתופס את העין לאחר צפייה בפרק הראשון הוא עד כמה הכל נעשה. בקושי היה שווה לצפות למשהו אחר מנטפליקס, אבל אני רוצה להדגיש את חוש הסטייל המצוין של גב' פראנס קוסטרל - כל אחד מששת הפרקים מלווה באנימציות פיקסלים מצחיקות הממחישות באופן הומור את מילותיהן של דמויות היסטוריות על המסך. איכות התמונה, הפסקול וקצב הסיפור אינם גורמים לתלונות. נעים במיוחד שהמספר הוא צ'רלס מרטיני עצמו - קולו ללא שינוי של מריו. עם זאת, אל תנסה לזהות אותו - השחקן, למרבה הצער, אינו כולל מבטא איטלקי.
"התקליט" היא מיני סדרה דוקומנטרית, אבל נראה לי שהיא לא משתמשת בפורמט שלה במיומנות רבה. ההיסטוריה (במיוחד המוקדמת) של משחקי הווידאו היא תקופה מאוד מעניינת ומלאת אירועים, אבל קוסטרל תמיד ממהר, מתגעגע לשחקנים החשובים ביותר של התקופה ורק מזכיר באופן זמני משחקים חשובים כמו, למשל, טטריס. משך כל סדרה אינו עולה על 50 דקות, בזכותם העניין לא נעלם, אלא כל פרק חדש קופץ לעידן חדש לחלוטין. לכן, רגעים מעניינים כל כך של ההיסטוריה כמו העימות בין נינטנדו לסגה נוגעים באופן שטחי, אם כי במקרה הזה אין צורך לדאוג - בספטמבר, גרסת המסך של הספר של בלייק ג'יי האריס "מלחמות הקונסול. סגה, נינטנדו והקרב שהגדיר דור שלם "(תורגם לרוסית ונמכר בחנויות) - ישוחרר ב-CBS All Accesס. זה יהיה מעניין, אם כי זה לא יסתדר בלי איפור (שהסופר עצמו אהב).
קרא גם: ינקיז בליגת העל האנגלית. ביקורת על הסדרה "טד לאסו"
באופן אישי, הייתי רוצה שכל העונה הזו תתמקד בתקופה שלפני סוף עידן שמונה הסיביות, אבל במקום זאת נושאי הפרקים קופצים הרבה, נוגעים בהיסטוריה של הקונסולות הראשונות של שנות השבעים, ההופעה של מכונות ארקייד ומשחקי התפקידים הראשונים, הפופולריות של משחקי לחימה ויריות, והמעבר לגרפיקה תלת מימדית.
נדמה לי ש"רקורד" לא נוצר עבור מעריצים מושבעים של משחקי וידאו, אלא עבור דור צעיר שלא זוכר מה נינטנדו עשתה לפני ה-3DS, ומה זה סגה.
דבר נוסף שכדאי לזכור הוא שהתוכנית לא מספרת רק את הסיפור הלבן והישר שהשחקנים שלנו מכירים. היה זמן לאגדות פופולריות כמו ריצ'רד אלן הריוט, ג'ון רומרו, ג'ון טוביאס, נולן בושנל וטורו איוואטאני, וגם לדמויות פחות מוכרות כמו ראיין בסט, מחבר המשחק הראשון של הלהט"ב Gay.Blade, וג'רי לוסון, הממציא השחור של מחסניות ערוץ F של Fairchild.
ברור שקוסטרל שמה לעצמה משימה לא רק לספר מחדש סיפור שסופר פעמים רבות, אלא גם לתת קול למיעוטים שהשפיעו גם על התעשייה. הסדרה מסתמכת לא רק על עובדות אנציקלופדיות, אלא גם מספרת על השינויים התרבותיים והחברתיים שנגרמים על ידי משחקי וידאו. שוב ושוב היא מדגימה בבירור שמשחקים הם לא משהו מסוכן, אלא להיפך, שימושי. אני לא מופתע שקוסטרל מקדישה כל כך הרבה תשומת לב לנושא כזה: היא עצמה צרפתייה, והיא תמיד ראתה במשחקים "שפה אוניברסלית".
"תקליט" מתורגם לרוסית, ואין לי כמעט תלונות על איכות הכתוביות, למרות שמצאתי, כראוי, כמה או שלוש טעויות.
פסק דין
"השיא" לא שמה לעצמה את המשימה להפוך למיני-סדרה הדוקומנטרית המפורטת או הסנסציונית ביותר על ההיסטוריה של משחקי הווידאו, ומקדישה תשומת לב רבה למרכיב הרגשי. מדובר בפרויקט הכי כולל, מסוגנן ושנון מסוגו בזכרוני, אבל אל תצפו ממנו לגילויים אם כבר סירקתם את כל ה"ויקיפדיה" ויודעים בעל פה את שמות כל הדמיאורגים.