רבים רגילים לתפוס את נינטנדו כיצרנית של משחקים טובים להפליא, אבל לרוב לכל קטגוריות הגיל שאפילו ילדים יכולים לשלוט בהם. עבור מישהו, זה יתרון עצום, בעוד שמישהו מזלזל במוציא לאור של חידושים צבעוניים בלבד. במובן מסוים, יש בזה אמת: אף פלטפורמה אחרת לא יכולה להתפאר במספר שכזה של עטיפות בולטים. מצד שני, אנחנו שוכחים משהו: בנוסף למריו, קירבי ויושי, לענק היפני יש דמויות נוספות בעלות משמעות לא פחות. האגדה של זלדה מזוהה עם משחקי RPG מרובי שכבות ומחושבים - גם כן קסנוblade. סמל אש אי אפשר לקרוא לזה גם "ילדותי". אבל הזיכיון הכי "רציני" וקודר תמיד היה Metroid. בהשראת סרטי החייזרים, הסדרה הזו תמיד בלטה בקושי הגבוה ובאווירה המעיקה שלה. וחלק חדש אימת מטרואיד מוכן לסתום את הפה של כל המבקרים הטוענים שה"ח' הגדול" התרכך עם הגיל.
אני לא אתאר איך הסדרה נולדה והתפתחה (למרות שמוצע חומר נפרד) - די לומר שאם ז'אנר שלם נקרא על שמך, אז אתה עושה משהו נכון. Metroid הוא זיכיון אגדי שיש לו מיליוני מעריצים ברחבי העולם. בעיה אחת היא שבשנים האחרונות התחיל להראות שהוא קפוא. החלק המלא האחרון שוחרר ב-2017, כאשר Metroid: Samus Returns for 3DS הופיע על המדפים. Metroid Prime 4 נמצא בפיתוח כבר שנים רבות, אבל אנחנו אפילו לא יודעים באיזו שנה הוא מתוכנן לצאת. אז זה לא מפתיע שההכרזה על Metroid Dread לפני כמה חודשים הפכה לזעזוע של ממש: לא רק שזה החלק החדש הראשון בסדרה מזה ארבע שנים, זה גם תחייתו של פיתוח שנשכח מזמן לנינטנדו DS, שהחלה להתפתח באמצע שנות האפס, אך ננטשה בגלל כוח לא מספיק של הקונסולה.
קרא גם: The Legend Of Zelda: Skyward Sword HD סקירת - חזרתו של אקסקלוסיבי חצי נשכח
במילים פשוטות, Metroid Dread היא אחת ההפתעות הגדולות של 2021. בעידן שבו טיזרים של טיזרים יוצאים לפני יציאתו של משחק גדול, האופן הזה של שחרור מוצר חדש נראה כמו משב רוח רענן. אבל "טרי" הוא לא בהכרח שם התואר שהייתי משתמש בו כדי לתאר את היצירה הזו ממרקוריSteam ו-Nintendo EPD.
נתחיל מהבסיס: Metroid לפנינו. זה ברור, אבל לא רק מהכותרת או מהתמונה של סמוס ארן המסוגנן תמיד על הכריכה, אלא מהאופן שבו המשחק כולו מתפתח במהלך כעשר שעות. כאן אני נתקל בדילמה הישנה: מצד אחד, כשאני רואה המשך של סדרה מוכרת, אני רוצה לראות את כל האלמנטים האהובים חוזרים, אבל מצד שני... אני רוצה חדשנות. דמיינו לעצמכם שלא ראיתם מישהו כבר חצי עשור, אבל בפגישה המיוחלת אתם שמים לב שמכר שלכם לובש את אותה חולצה. וכך הנה: נראה משמח שעדיין יש לך את אותו חבר, אבל מצד שני... זה לא סימן טוב במיוחד.
באתר זה הזכרנו לעתים קרובות את המילה "מטרואידבניה". זהו שמו של הז'אנר, שבשנים האחרונות זכה לפופולריות נוספת הודות לנציגים בהירים כמו מוכתם בדם: טכס של הלילה і נייט הולו. תעשיית האינדי ממשיכה להיות בהשראת להיטי NES, וקצת מפתיע שהם הצליחו לחדש יותר מנינטנדו עצמה. כי אם שיחקת את החלקים הקודמים, אז בהחלט הכל כאן ייראה לך מוכר. האווירה הקודרת של כוכב לא מסביר פנים, סמוס דומם ומבוך של מפלסים עם מעברים סודיים - הכל כאן. למעשה, הרעיון הטרי העיקרי נגע במראה של רובוטים שלא ניתן להרוג, החיים באזורים מסוימים. הם משמשים מעין כלי הפחדה ומעוררים עצבים בשחקן. בדרך כלל, Metroid הוא משחק נינוח ומדוד, אבל עכשיו יש גם צורך להשתמש בחשאי או לחשוב מהר תוך כדי תנועה, לברוח מה"טרמינטור" בבהלה.
האם התוספת הזו טובה? מעולם לא אהבתי אויבים אלמוות, אשר, כמו במקרה של אותו הדבר תושב 3 הרע, תמיד מוכן לקפוץ מהפינה ולשבש את זרימת הדברים. אבל אני מבין למה צריך אויבים כאלה. כמו Resident Evil, למטרויד לא אכפת להפחיד את השחקן. מוזיקה מצמררת, חייזרים צמאי דם, וכעת רובוטים אלמותיים (טוב, עד שתביסו את הבוס) כולם חלק ממה שמייחד את Metroid מכל שאר הסדרות מהענק היפני.
קרא גם: Mario Golf: Super Rush Review - Mushroom Kingdom Golf
להילחם באויבים ולהתמודד מול בוסים זה נהדר. הפקדים פשוטים, אך ברורים ונוחים, והמכניקה של מכות ירי ופריצה לעולם לא תזדקן. ברגעים שבהם סמוס נלחם עם מפלצת פי כמה ממנה ומביס אותה בצורה אפית, השחקן מרגיש פרץ אמיתי של אדרנלין. זה מגניב. זה Metroid. אבל ברגע שהיא מפילה את אויבה, השקט חוזר. מלפנים - ומאחור - מסדרון חשוך, והמפה מציגה גם יותר מדי וגם מעט מדי אלמנטים. זה גם Metroid. ואני אוהב את המטרויד הזה הרבה פחות.
סטודיו מרקוריSteam גאה מאוד בדרך שבה עיצבה את החידושים. במה מפורסם Metroid? זה נכון - רמות שתמיד מסתיימות במבוי סתום. Metroid עוסק בחקר כוכב לכת מסתורי, לחזור כל הזמן למקומות של תהילה לשעבר ולבדוק כל פיקסל. והפחד הוא אותו דבר, מוגדל פי עשרה. מתוך מחשבה שהדרך הטובה ביותר לכבד סדרה אגדית היא להפוך אותה לגדולה ומסובכת יותר, מרקוריSteam פיתח את הפרק הנרחב והמבלבל ביותר בסדרה הזו. אני מבין למה הם עשו את זה. אבל אני לא בהכרח שותף להתלהבות של עמיתיי.
אני אוהב כשמשחק מכבד את הזמן שלי. אני אוהב עולמות מחושבים היטב. אבל כשלוקח לי שעתיים להתקדם הכי קל, וכשהסוד טמון בפיקסל מיקרוסקופי שלא צילמתי בו ממש בתחילת האזור... אני רוצה לכבות הכל ולשחק משהו אחר. בשלב מסוים אימה לא נראית אינטליגנטית - רק אכזרית. "ולמה ציפית ממטרויד?" - אתה שואל אותי. ובאמת, למה? נוסחה זו נותרה ללא שינוי מאז קונסולות נינטנדו הראשונות. אבל אולי הגיע הזמן לשנות משהו ב-2021?
אני לא אוהב להמשיך לחזור למקום שהייתי בו. במיוחד כשהעולם כה קודר וחסר ייחוד, כמו ב-Dread, שבו לא ניתן להבחין בין מסדרון אחד למשנהו, ולעין פשוט אין במה להיאחז. בהקשר זה, כמעט כל "סרטי ההמשך האידיאולוגיים" מאולפנים עצמאיים לקחו צעד קדימה.
אני יכול לגנוב את Dread בגלל עיצוב המשחק שלו שמבקש לגרש את השחקן מעצמו ולגרום לו לוותר, אבל זו תהיה ביקורת סובייקטיבית כי... ככה המפתחים רואים את הסדרה. זה החזון שלהם. האם זה מוצא חן בעינך? בסדר גמור. לא? אין טעם אפילו לנסות להשיג משהו. ובאופן אובייקטיבי... הכל בסדר. למרות שהחלק החדש לא יכול להיקרא יפה או מרהיב, ופלטת הצבעים שלו נראית מוגבלת כמו בימי ה-NES, במונחים טכניים הוא מעובד לפרטים הקטנים ביותר. כפי שציינתי, לשלוט בסמוס זה אחלה. המגע הקל ביותר במקל האנלוגי גורם לה לרקוד, והקרב המוכח גורם לה לצפות לכל פגישה חדשה עם הבוס. כשהאקשן מתחיל, אין דומה ל-Dread. אבל כשזה נגמר... זה מרגיש כאילו אפילו 10 השעות האלה מלאות למחצה בחומר מילוי.
עם זאת, מה שהוא חומר מילוי עבור אחד, הוא אתגר עבור אחר. כי, אני לא אשקר, כל הכעס והטינה על העיצוב הבוצי מתפוגג כאשר אותו פיקסל נסתר עדיין שם ואתה ממשיך הלאה. זהו משחק של רגשות מעורבים, אבל דבר אחד בטוח - המשחק הזה יוצא מן הכלל. אבל אל תעשה את הטעות של רבים אחרים - אל תצפה ממנה למשהו שהיא מעולם לא נועדה להיות. זה Metroid. Metroid לא משתנה.
קרא גם: ביקורת על WarioWare: Get it Together! – אוסף חדש של מיקרו-משחקים לחברה
פסק דין
איך משנים את הנוסחה כשהנוסחה כל כך טובה? המפתחים של Metroid Dread אומרים שאין סיכוי. לטוב ולרע, המשחק שלהם הוא Metroid עד היסוד. זה משחק מורכב ומבלבל שלא חוסך על השחקן שלו. כשזה לא מסתדר, אתה רוצה לוותר. וכשזה יוצא, זו תחושה בלתי נשכחת.
