משחקים על סוניק הקיפוד היו ונשארו עבורי התעלומה העיקרית של התעשייה. איך זה שגם אחרי תריסר מהדורות בינוניות בז'אנר שכבר מזמן הפסיק להיחשב למיינסטרים, אנשים עדיין קונים את המשחקים האלה? למה סוניק כל כך פופולרי ולמה שסגה לא תיתן הזדמנות נוספת לזיכיון שלהם? היום לא נענה על השאלות הללו, אבל ננסה להסתכל על הרימאסטר סוניק צבעים - לדעת רבים, אחד ממשחקי התלת מימד הטובים ביותר על קיפוד מהיר במיוחד.
Sonic Colors: Ultimate הוא אותו משחק Wii משנת 2010, אבל עם גרפיקה משופרת וכמה תוספות קטנות. העיקר נשאר אותו הדבר: סוניק מתעמת עם פרופסור אגמן וצבא העוזרים הרובוטיים שלו. מהות המשחק היא גם מסורתית: צריך לרוץ מתחילת הרמה ועד הסוף, לפעמים לשנות את הפרספקטיבה (מדו מימד לתלת מימד ולהיפך) ולהשתמש במיומנויות מיוחדות. זהו סוג נפרד של פלטפורמות, שאין לו חלופות. או שאתה מבין איך זה עובד, או שאתה סובל בכל רמה.
נאמר לי פעמים רבות ש-Sonic Colors הוא אחד הזכיינים הטובים ביותר של 10 השנים האחרונות. אם בזמן מסוים סופר מריו שרד ללא כאב את המעבר למישור תלת מימדי, אז פניו הנצחיות סבלו. היו עליו מחזות רבים, אבל במהלך 20 השנים האחרונות רק מעטים זכו לשבחי המבקרים. באופן אישי, אני מחשיב את Sonic Generations כמשחק הטוב ביותר מסוג זה, אבל ל-Colors יש גם הרבה מה להעריך: עולמות בהירים צבעוניים, מכניקה יצירתית, מוזיקת נהיגה. אבל גם ברגעים הכי טובים שלו, זה נשאר רק "משחק סוניק". זו לא יצירת מופת או התגלות. והרימאסטר לא יפיח רוח חיים בזיכיון הקפוא. אבל בערך הכל בסדר.
צבעים זה טוב כשאין הפתעות. מעריצי המשחק המסורתי של הסדרה בוודאי יעריכו את הרמות שיש כאן; לרוב, הם לא נחותים מהטובים בסדרה... עד שאנחנו במישור הדו-ממדי. לא, אני יודע שזה חילול הקודש להרביץ להיבטים המסורתיים של הסדרה, אבל צבעים הם במקרה קטעי הדו-ממד שהם המשעממים ביותר. העובדה היא שלעתים קרובות הם גורמים לסוניק להפסיק ולעשות פלטפורמה... וכל מי ששיחק במשחקים האלה יודע ש"פלטפורמה" ו"סוניק" הם לא מושגים מאוד תואמים. כמה שנים חלפו, והקיפוד שלנו לא למד לקפוץ כרגיל. התנועה שנינטנדו העלתה לתודעה עוד בשנות השמונים לא ניתנת ל-Sonic Team, וכתוצאה מכך הגיבור שלנו תקוע לרוב במקומות בנאליים יותר. לעתים קרובות מאוד המשחק רוצה שנלחץ על כפתור כלשהו ונעלה את הפלטפורמה, אבל אפילו הפעולה הפשוטה ביותר הזו לוקחת פרק זמן לא סביר. וכאשר ה"פלטפורמה" שלך לא יכול להפוך את קפיצת הפלטפורמה למהנה, משהו השתבש. אבל האוהדים יתקפו אותי עכשיו, מה שתמיד היה כך. אולי.
קרא גם: סקירת Team Sonic Racing - Team Boredom
לא כל קטעי הדו-ממד הם כשלים, ורבים מהם מתענגים על אותה תחושת מהירות שהפכה את סוניק לתופעה. למרות גילו, קולורס ממשיכה להרשים לפעמים. במילים אחרות, כשסוניק מהיר, הכל נהדר. כשהיא מאט, אתה מיד רוצה לעשות משהו אחר. שוב, שום דבר לא מפתיע: ממש כל משחק כושל של הפרנצ'ייז נבדל, קודם כל, באיטיות של המשחק.
מניסיוני, אגיד ש-Colors, כמו חלקים אחרים בסדרה האינסופית, דורשים הרבה סבלנות. הרמות הראשונות רכות, אבל בקרוב הטעות הקלה ביותר תוביל למותו של הקיפוד ולהתחלה מחדש של כל הרמה. כמה טעויות כאלה, ואתה לא רוצה לחזור. למרבה המזל, הרימאסטר שיפר את המצב כאן: אין צורך להתחיל מאפס ב-Sonic Colors: Ultimate, מכיוון שהמשחק תמיד מחזיר אותך לנקודת השמירה האחרונה שלך. זה נהדר, אבל אל תצפה לשיפורים גדולים אחרים: גרסה אולטימטיבית או לא, Sonic Colors הוא עדיין משחק Wii עם כל הפגמים הנלווים אליו. זה רק רימאסטר - לא רימייק. אתה יכול לשכוח מזה לרגע בזכות המוזיקה החדשה ותמונת המסך הרחב.
למשחק בן 11, Sonic Colors: Ultimate נראה ממש טוב. לא טוב כמו מהדורות מודרניות, אבל עדיין מצוין - במיוחד בתנועה. תודה לאל שאין פיגור - ב-PS5 בכל מקרה. שמעתי הרבה שליליות על גרסת ה-Switch.
קרא גם: Ghost of Tsushima: Director's Cut Review - המשחק היפה ביותר בשנה שעברה רק השתפר
האירוניה היא ששומרי מסך שצוירו בנפרד אולי נראו מגניבים ב-2011, אבל ב-2021, אחרי שהמשחק כולו עבר רימאסטר, הם הפכו לנקודת התורפה שלו. האיכות שלהם משאירה הרבה מה לרצות, והסיפור... ובכן, זה סוניק. אתה בעצמך מבין הכל. נינטנדו הבינה מזמן שמשחקים לא צריכים מסכי סיפור כדי להיות מהנים, אבל מסיבה כלשהי סגה תמיד ניסתה להשמיע את הדמויות שלהם ולתת להן כמה שיותר שורות לא מצחיקות. אגב, המשחק מתורגם לחלוטין לרוסית.
בין יתר החידושים, תוכלו להדגיש את היכולת לשנות את המראה של סוניק ואת מצב Rival Rush, המאפשר לכם להתחרות עם Metal Sonic. שום דבר מעניין במיוחד, למען האמת. ברור שלמפתחים לא היו רעיונות מיוחדים. למרות כמה שיפורים, זה עדיין אותו משחק. וזה תלוי בך אם זה טוב או לא. אני עדיין ממליץ למתחילים לנסות קודם את דורות. גרסת ה-PS3 צולעת בסטנדרטים של היום, אבל היא מאוד ניתנת להפעלה.
קרא גם: ביקורת דרך 96 - סרט דרך אינטראקטיבי שבו כותבים את התסריט
פסק דין
Sonic Colors: Ultimate הוא רימאסטר טיפוסי, שמופרד מיציאה פשוטה רק על ידי כמה חידושים. המקור נראה גרוע יותר ואיטי יותר, אבל אפשר היה רק לשפר את המשחק הבינוני למען האמת במידה מסוימת. המעריצים יעריכו את זה, למרות שאפילו הם קיוו למשהו נוסף לרגל יום השנה השלושים לסדרה.