כל עוד נינטנדו קיימת, יהיו משחקים חדשים עם השרברב המשופם מריו בתפקיד הראשי. מַדמֶה טֶנִיס, פלטפורמה, גזע או RPG - האיטלקי חדר לכל מקום והשאיר את חותמו בכל מקום. וסדרת Paper Mario נותרה אחת הפעילות ביותר - המפתחים שלה משחררים באופן עקבי חלק חדש לכל אחת מהקונסולות של החברה. אבל בניגוד לפלטפורמות, מבקרים, ובעיקר שחקנים, לרוב לא ממהרים להרעיף שבחים על מוצרים חדשים. יתרה מכך, ככל שתרחיקו יותר, כך תוכלו לשמוע מהם יותר התעללות. מה השתבש והאם זה קרה? נייר מריו: מלך האוריגמי צעד בכיוון הנכון?
למעשה, ההיסטוריה של כל הסדרה הזו, שהתחילה ב-Nintendo 64, מאוד מעניינת. מ-Paper Mario ל-Paper Mario: The Thousand-Year Door, התגובה למשחקים הללו הייתה נלהבת, וכינתה אותם ה-RPG המושלם לגיימר הקז'ואל. אבל ככל שזה התקדם, כך הגיבו המעריצים גרוע יותר: Super Paper Mario לא היה לטעמם של רבים, אבל Paper Mario: Sticker Star גרם פשוט לזעם. למה? העובדה היא שעם כל פרק חדש, Intelligent Systems פשטו ופשטו את היצירות שלהם עד שהם איבדו לחלוטין את רכיבי ה-RPG שפעם הבחינו במקור. שלושת המשחקים האחרונים אולי נחשבים ל-RPG, אבל במציאות כמעט ולא נותרו רכיבי RPG.
באופן אישי, מה שהכי הערכתי בסדרה הזו היה ההומור שלה. Super Paper Mario היה משחק מאוד מצחיק, ו-Paper Mario: Color Splash, שכל כך לא אוהבים שחקנים רבים, נראה לי המשחק הכי מצחיק ששיחקתי בו. היא שילבה בצורה מושלמת את ה"מטה-הומור" הפופולרי באינטרנט עם הרבה התייחסויות מצחיקות להיסטוריה של נינטנדו ומריו עצמו, והביאו ליצירת מופת קטנה. ובכן, זו יצירת מופת מבחינת התסריט. קולור ספלאש היה יפה מאוד, עם הצבעים הכי זוהרים ועולם נייר יפהפה, אבל מערכת הלחימה ה"קלף" שלו הייתה חסרת משמעות ולא מרגשת בכלל. היעדר כל מערכת התקדמות או נקודות ניסיון גרם לשחקנים לשאול בצדק, למה אתה צריך להשתתף במאות קרבות אם מריו עצמו לא מתחזק? עד היום, גם Paper Mario: Sticker Star וגם Paper Mario: Color Splash נשארו בין היצירות השנויות ביותר במחלוקת של נינטנדו. וכשזה הגיע לשימוש הַכרָזָה המהדורה הקרובה של Paper Mario: The Origami King - בעצם משחק ה-Nintendo Switch הגדול ביותר של השנה מאז מעבר בעלי חיים: אופקים חדשים,- התגובה הייתה מאופקת, אך אופטימית.
אוקיי, אני לא אשתולל על עוד: נייר מריו: מלך האוריגמי בהחלט לא יתקרב לדלת אלף השנים, וסביר להניח שהוא לא יהפוך לקלאסיקה של קאלט. במובנים רבים, הוא ממשיך את הרעיונות שנקבעו בחלקים האחרונים, וגם משנה הרבה דברים. אבל העיקר הוא שעדיין אין כאן כמעט רכיבי RPG, בלי לספור את מספר הדיאלוגים הרב (במיוחד בסטנדרטים של סופר מריו). בכל מקרה, אנחנו חוזרים לקלישאות הרגילות - משהו לא בסדר עם הנסיכה פיץ', הטירה שלה שוב נגנבה, לואיג'י בבעיה, ומריו צריך להציל את כולם שוב. כמו ב-Color Splash, החלק המצחיק ביותר הוא הקרפדות הרבות שקיימות כ"פריטי אספנות" וכלי להעברת חוד-ליינרים ובדיחות, שתמיד יש לכותבים בשפע.
קרא גם: בובספוג מכנסמרובע: הקרב על תחתית ביקיני מיובש - האם אתם ילדים מוכנים?
Paper Mario: The Origami King הוא באמת משחק מהנה, אבל, למרבה הצער, הוא לא יכול להגיע לגבהים של Color Splash בהקשר הזה. עם זאת, הרף ממש גבוה, ומלך האוריגמי יכול להיחשב בקלות לאחת המהדורות החדשות הכי מצחיקות של הדור הזה - לדעתי, הוא השאיר את אותו הדבר הרחק מאחור Borderlands 3, שההומור שלו היה מיושן עוד לפני יציאתו לאור. וכמו שם, אין צורך לשבח במיוחד את העלילה - היא בנאלית, מוכרת ונשארת ברקע. אין טעם לתאר אותו - כל הגיבורים החדשים האלה (נראה ששמו של הנבל הוא אולי) והעוזרים יישכחו כרגיל, ורק קרפדות יישארו בזיכרון. תמיד רק קרפדות.
החידוש העיקרי בו התהדרו המפתחים הוא הלחימה, שאינה דומה כלל למה שהיה קודם. ואכן, זה די מקורי. במקום מפות מ-Color Splash או מערכת לחימה מסורתית מ-JRPG, מציעים לנו לחימה "עגולה", שבה סדר האויבים הוא העיקר. כדי להבין הכל, תסתכל על צילום המסך למטה: אנחנו יכולים לראות שהאויבים ממוקמים סביב מריו, אבל בתחילת התור אפשר בדרך כלל להזיז את הקרוסלה פעם או פעמיים מתחת ליריבים. המטרה כאן היא לסדר אותם כך שיהיה נוח למריו לסיים את כולם ביחד, ועם נזק מוגבר.
מעניין, ייחודי, מצחיק - כל הכינויים האלה חלים במלואם על מערכת הלחימה. אם ב-Color Splash כל הקרבות התרחשו באותו אופן ולא עוררו עניין, אז ב-The Origami King כל קרב הוא חידה קטנה. ככלל, ניתנות לו כמה עשרות שניות (אם כי ניתן להגדיל את הזמן), שבמהלכן יש לבצע מניפולציות כאלה שיבטיחו ניצחון מיידי מבלי לפגוע בדמות הראשית.
אני אחזור על זה בפעם האחרונה: זה מעניין. אבל. ובכל זאת, שוב יש "אבל". וזה טמון בעובדה שהבעיה העיקרית של המשחקים האלה לא נעלמה לשום מקום - כל הקרבות האקראיים האלה נראים לרוב כמו הסחת דעת ובזבוז זמן. גם אין נקודות ניסיון, אין שדרוגים בשבילך או משהו כזה. כל עדר נפל של אויבים נותן למריו מטבעות, אבל יש כבר מספיק מטבעות בעולם. אבל לזכותה ייאמר שהמערכת החדשה לפחות הפכה את המפגשים עם יריבי האוריגמי למגוונים הרבה יותר בזכות החידות השונות שמלוות אותם. אבל אם אתה לא אוהב פאזלים...
קרא גם: סקירת משחקי מועדון: 51 קלאסיקות עולמיות - הרוצח בחדר הישיבות
ובכן, בסדר, זו תכונה אחת שסיפרו לנו עליה בחומרי הקידום. והשני הוא 1000-Fold נשק (או "זרועות אלף הטריקים" בתרגום הרשמי). מה זה? למעשה, שום דבר מיוחד, ואין כמעט אלפי טריקים: רק ברגעים מסוימים מריו יכול לעמוד על מקומות ייעודיים במיוחד המאפשרים לו להאריך מאוד את זרועותיו בסטייל מינג מינג כדי לעשות איכשהו מניפולציה על העולם. ברגעים כאלה הגירוסקופ מופעל (אל דאגה, אפשר לכבות אותו בהגדרות), והמשחק מחייב לסחוט ידיים בכל דרך כדי להגיע לפיסת העולם הרצויה, ולקרוע או לקרוע משהו כבוי. לא אשבח כאן שום דבר במיוחד – הפיכתו של עולם דו מימדי לתלת מימדי עם Super Paper Mario היה גימיק הרבה יותר מעניין.
מה עם Paper Mario: The Origami King, מה עם קודמיו האחרונים, הוא העולם שהכי מושך אותי. למרות התפאורה המוכרת יחסית (בעצם אותו עולם פטריות ירוקות), החבר'ה מ- Intelligent Systems תמיד מצליחים לרצות עם לוקיישנים מעניינים. כאן, זה פשוט נחמד "להסתובב" ברחבי העולם, לחקור כל פינה ופינה. זה נעשה אפילו טוב יותר מהעובדה שהקרפדות שהוזכרו לעיל (ולא רק) מוסתרות במיומנות רבה בכל מקום - זה מאוד מרגש לחפש אותן. כל כך מרגש שהתחלתי להתעצבן בכל פעם שחקר העולם שלי נקטע על ידי קרבות.
כפי שניתן לראות מצילומי המסך, גיבור הטקסט שלנו נראה נהדר - ובכן, כמו החלק ב-Wii U. נראה שהעולם באמת הוא נייר, עם הרבה פרטים קטנים. התמונה בהירה והתמונה ברורה מאוד, אפילו על מסך הקונסולה. לא הבחינו באגים או בעיות טכניות. הדמויות לא מדובבות, אבל הפסקול מפורסם: יושיטו סקיגאווה, סיו מורקמי, יושיאקי קימורה, הירוקי מורישיטה ופומיהירו איזובה לא היו עצלנים, והמוזיקה שלהם חופפת בצורה מושלמת את רצף הווידאו.
קרא גם: סקירת The Last of Us Part II - המשחק ששבר לי את הלב
לבסוף, יש לציין את העובדה הלא נעימה שהמשחק לא תורגם לרוסית. אם למשחק כלשהו מגיע לוקליזציה, זהו זה, במיוחד מכיוון של-Mario & Luigi: Dream Team ו-Mario & Luigi: Paper Jam היו כמה מהתרגומים הזכורים והיצירתיים ביותר. אבל מכיוון שמלך האוריגמי אינו זמין ברוסית, שחקנים פוטנציאליים רבים יישארו ללא המרכיב העיקרי שלו - הומור. העלילה קלה להבנה, אבל כל מיני טריקים קשים להבנה.
פסק דין
כמו כל נייר מריו אחר של הביקבוק המודרני, נייר מריו: מלך האוריגמי יגרום למחלוקת בקרב מעריצים "אמיתיים" וישמח רבים חסרי התחלה. זה משחק מהנה וחמוד, אבל מערכת לחימה מפוקפקת והתקדמות כמעט לא קיימת מונעים ממנו להפוך למשהו יותר